ט"ו סיון תש"פ

תרומת הלב - פרשת תרומה

מהעובדה שהתורה פותחת בתרומה ללא הבאת מטרתה בתחילה אנו למדים שהתרומה היא מטרה בפני עצמה. הנתינה לה', הרצון לתת, הוא הדבר הבסיסי. ולאחר מכן ניתן לבנות מקדש. כלומר קודם כל הרצון לתת את נדבת הלב ורק אחר כך מגיעה המטרה.

 

"אנחנו אוספים תרומות ומבקשים שכל אחד ייתן תרומה:

ניתן לשלם באמצעות מזומן, צ'קים, אשראי, כלי כסף וכלי זהב או תכשיטים.

אגב, אנחנו רוצים לבנות בית כנסת."

כך פחות או יותר נראית הפרשה. המטרה, "ועשו לי מקדש", איננה כתובה בתחילה: ראשית מתחילים בתרומות ורק לאחר מכן בפסוק ז' מתבררת המטרה של עשיית המקדש (ומעט קודם ניתן למצוא לכך רמז, ב"שמן למאור, בשמים לשמן המשחה... אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן").

בנוסף מתעורר קושי בעצם נתינת תרומה לה'? האם הקב"ה צריך תרומה?![1]

מהעובדה שהתורה פותחת בתרומה ללא הבאת מטרתה בתחילה אנו למדים שהתרומה היא מטרה בפני עצמה. יתר על כן, מכך שהתרומה הראשונה בתורה היא תרומה לה', ניתן להסיק כי הדבר המרכזי הוא תרומת הלב, כמאמר הפסוק "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (משפט זה מובא כבר כאן. אמנם, הביצוע שהביאו בנדיבות הלב, יובא בויקהל ופקודי[2]). על אף שהתרומה באה לידי ביטוי בכסף, עיקרה הוא כאמור תרומת הלב (ניתן ללמוד זאת גם ממצוות הפרשת חלה, שם גם מובא הביטוי "תרומה לה' " ובתרומה זו אפשר לתת אפילו כלשהוא.).

אם כן, ברור מדוע הפרשה פותחת דווקא בתרומה. הנתינה לה', הרצון לתת, הוא הדבר הבסיסי. ולאחר מכן ניתן לבנות מקדש. כלומר קודם כל הרצון לתת את נדבת הלב ורק אחר כך מגיעה המטרה.

גם כיום, ישנם בעלי אמצעים כספיים היכולים לתרום ולעומתם חסרי יכולת כזאת, אך למעשה לכולם קיימת היכולת לתת תרומת הלב, מלה טובה, מחמאה, עזרה או ייעוץ בדבר שהם מבינים בו.

הרמב"ם במצוות ואהבת לרעך כמוך (הלכות דעות פ"ו ה"ג) נותן דוגמאות לאהבה, כשהדוגמה הראשונה שהוא מביא היא "יספר בשבחו"[3].

בדרך כלל, אנשים טועים וחושבים שנתינה היא דווקא בכסף. אמנם, על אף שיש נתינה גם בכסף, ככל שהנתינה תהיה בדברים פנימיים יותר כך היא תהיה גדולה יותר.

ננסה להסביר זאת באמצעות משל: אדם יכול לקנות לאשתו וילדיו מאכל טעים, אך ברור שאם ישקיע זמן ויכין מאכל דומה בעצמו, אפילו נמוך באיכותו, וייתן אותו לאשתו, האהבה תהיה גדולה יותר. הסיבה לכך היא שיש כאן נתינה פנימית יותר, נתינת של תשומת לב, של השקעה פנימית של האדם. ככל שאדם נותן דבר פנימי יותר, כך הוא מעניק מעצמו יותר, וממילא נהיה מחובר יותר (עיין מכתב מאליהו, ג').

כל אדם יכול לתת מחמאות ואין מדובר בדבר של מה בכך, שהרי זו נתינה פנימית מאוד, נתינה שמבטאת הערכה. הערכה זו מבטאת את הקרבה הגדולה ביותר, ומובילה לאהבה.

שמעתי מהרב צעידי (בלוס אנג'לס), שתמיד כשהיה מגיע לסבו (שנולד בתימן) היה מבקש סיפורים והוא נענה וסיפר סיפורים רבים על חייו. בשנים האחרונות של חייו, כשזכרונו נחלש, הוא סיפר רק ארבעה סיפורים, והיה חוזר עליהם שוב ושוב. סיפורים כללו מקרים בהם אנשים מעבודתו פרגנו לו על דברים שעשה, ומכאן ניתן ללמוד עד כמה משפיע הפרגון על האדם. עד כמה הוא חשוב ומשמעותי!

 


[1] (יש מקומות שבהם כתוב מפורשת "תרומה לה' ". למשל, בשמות ל', יג לגבי מחצית השקל, וכך לגבי חלה בבמדבר ט"ו, י"ט, ולגבי מעשרות בבמדבר י"ח "והרמותם ממנו תרומת ה' ").

[2] ייתכן שהיה זה תיקון לאחר חטא העגל, שהרי שם מודגש הדבר, שהביאו בנדיבות הלב, כיוון שרצו להראות שלאחר ההתלהבות שהייתה בחטא העגל, הייתה התלהבות גם בתרומת המשכן. למעשה נראה שבנ"י לקחו את עוצמות חטא העגל, והפנו אותן לתרומת המשכן.

[3] ההערכה היא אחד הדברים המשמעותיים ביותר לאדם. הרבה יותר מעושר כספי. עיין ברמב"ם בהקדמה לפרק חלק (סנהדרין פרק עשירי): "אנו מוצאים רוב בני אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדולה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיף להנקם מאויבו יותר מרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שם טוב".