מדיני תשעת הימים

דין המשנה

המשנה בתענית כו: אומרת:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה.

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס...

ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין...".

מצאנו במשנה ארבעה שלבים:

ר"ח אב - ממעטין בשמחה.

שבוע [=שבת] שחל בו תשעה באב - אסור לספר ולכבס.

ערב תשעה באב - לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

תשעה באב - אסור באכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה.

וכתב הב"ח (תחילת סימן תקנ"א):

"והנה לאשר רוב דיני ט' באב הם מנהג שנהגו רוב ישראל, ועיקרי הדינים לא נודע ביניהם, ומפני זה נשתבשו ההמון במקצתם להחמיר או להקל שלא כדין, על כן ראיתי לכתוב תחילה עיקר הדין כמות הקדמה למה שיבוא אחר כך".

כלומר, רוב דיני ת"ב הם מנהג. ננסה לבאר בכמה דינים, את מנהגנו כיום, ואלו דברים הם מדין המשנה והגמ', ואלו דברים נוספו בתקופות שלאחר מכן.

לבישת בגדים בתשעת הימים

המשנה בתענית כו: אומרת:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס...".

כלומר שבשבוע [=שבת] שחל בו תשעה באב ישנו איסור תספורת וכיבוס. מה כולל איסור כיבוס? נחלקו בדבר ראשונים.

רש"י (הובא בתוס' מועד קטן כד: ד"ה ברכת אבלים) ביאר שאבֵל יכול ללבוש בגדים שכובסו קודם האבל. ואם כן הוא הדין למקרה שלנו, שיכול ללבוש בגדים שכובסו קודם שבוע זה. מעין זה, ביאר גם הלחם משנה בדעת הרמב"ם (הלכות תעניות, פ"ה ה"ו).

אולם, הרמב"ן (בתורת האדם), כתב שהאיסור הוא לא רק לכבס בשבוע זה, אלא גם ללבוש בגדים מכובסים. וכך כתב גם הריטב"א (בתענית שם) שיש איסור גם בלבישת בגדים שכובסו קודם לכן. וכן כתבו הרא"ש (שם) והר"ן (שם).

הריא"ז כתב שנהגו שאיסור זה, מתחיל כבר מר"ח.

בשו"ע (או"ח, תקנ"א, ג) פסק כדעת רוב הראשונים, שאין ללבוש אפילו בגד שכובס לפני שבוע זה. דין זה, אינו הרחבה, אלא כאמור, עיקר דין המשנה (לפי רוב הראשונים). הרמ"א הסכים לכך, והוסיף שנוהגים כך כבר מר"ח (וזוהי כמובן הרחבה).

לכן, ספרדים אינם לובשים בגדים מכובסים בשבוע שחל בו תשעה באב (וכ"כ בשו"ת יחוה דעת, ח"א סימן ל"ט), ואשכנזים נוהגים באיסור זה כבר מר"ח.

הקלות בדין זה:

א. תוס' במועד קטן (כד:) כתבו שהמנהג באבל, שכאשר רוצה להחליף בגדים תוך שבעה, לובשם אדם אחר קודם, למשך יום או חצי יום. בארחות חיים (עמ' תקפד) כתב כך בשם רבינו פרץ, אלא שכתב שנהגו ללבוש שעה אחת. וכן כתב הרמ"א (יו"ד, שפ"ט, ס"א).

בתשעת הימים, אין צורך ב'אחֵר' שילבש, שהרי אנו יודעים מראש על הזמן שבו נהיה באֵבל. לכן, רצוי ללבוש את כל הבגדים לפני תשעת הימים. מעיקר הדין ניתן ללבוש אפילו לזמן מועט כדלעיל, אולם החכם עיניו בראשו: אם נוהג להחליף כל יום חולצה, אזי בשבוע שלפני תשעת הימים יחליף בצהרים חולצה, וכך תהיה בידו כמות מספקת של חולצות, שבודאי אין בהן הנאת לבישת בגד מכובס (וניתן לנהוג כך לכתחילה, ואין בעיה בכך שמחליף בגדים בתשעת הימים, כי הבעיה היא שלא להנות מלבישת בגד מכובס).

ב. כתב השו"ע (תקנ"א, יד), שבגדים שמלפפים בהם הקטנים (חיתולים), נוהגים להקל בכיבוסם.  והרמ"א הוסיף, שהוא הדין, בשאר בגדי הילדים. במ"ב (ס"ק פד) ביאר, שאין בכיבוסן של אלו משום שמחה. כלומר, שאלו בגדים שמוחלפים רק מפני הלכלוך, ולא לנוי ולנוחיות.

כאשר לא מדובר בכיבוס, אלא בלבישת בגד מכובס, הרי שיש מקום רב יותר לאמץ עיקרון זה. לפי זה, במציאות שלנו, כל הבגדים התחתונים, שנוהגים להחליף בתדירות גבוהה מפני הזיעה והלכלוך, מסתבר שאינם בגדר האיסור, וניתן להחליפם לכתחילה כשמתלכלכים בזיעה וכו'. וכן דעת הרב אלישיב והרב פנחס שיינברג (הובאו דבריהם בשו"ת דברי חכמים) [1].

ג. נחלקו הפוסקים האם בשבת לובשים בגד מכובס, אך כבר נהגו להקל בכך.

ד. החלפת מדי צה"ל: החלפת מדי ב' היא בודאי מפני הלכלוך, ולכן ניתן להחליפם [2]. לגבי מדי א' רצוי ללובשם קודם, אך כשלא ניתן היה, מסתבר שניתן להקל, וכדלעיל.

רחיצה

הגמ' בתענית ל. מביאה ברייתא הדנה בערב תשעה באב, ואומרת שבשעות מסוימות ביום זה, אסור לרחוץ. אח"כ היא מביאה את דעתו של ר' ישמעאל ברבי יוסי שאומר 'כל שעה שמותר לאכול בשר, מותר לרחוץ'. רש"י גורס 'כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ' - וא"כ לפי רש"י אין כלל איסור רחצה לדעת ר' ישמעאל, קודם הצום.

מכל מקום, נמצאנו למדים, שקודם לתשעה באב מותרת הרחיצה לכל הדעות. אמנם, הראשונים הקדימו איסור זה. הרמב"ם (תעניות, פ"ה ה"ו) כתב:

"וכבר נהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבת [=בשבוע] שחל ט' באב להיות בתוכה, ולא יכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית".

כלומר, שאיסור רחצה מתחיל משבוע שחל בו תשעה באב.

אצל ראשוני אשכנז החמירו יותר. כתב הרוקח (סימן שי"ב):

"אלו שאלות שאלתי אני יקר מרבינו קלונימוס איש רומי: 'מאימתי חייב אדם למנוע מלרחוץ...?' והשיב: חייב אדם למנוע מלרחוץ מר"ח אב, ובר"ח עצמו אסור, משום שנאמר 'חגה חדשה ושבתה', אבל קודם ר"ח מותר".

השו"ע הביא את שתי הדעות (תקנ"א, טז). למעשה, נוהגים הספרדים להחמיר בכך רק בשבוע שחל בו ת"ב, כי כך כתבו ראשוני ספרד: הרמב"ם, הרמב"ן (בתורת האדם), הרא"ה (פקודת הלויים, תענית כט.) הר"ן (תענית) ועוד (עי' שו"ת יבי"א, ח"ה, או"ח, מא). ואילו האשכנזים נוהגים להחמיר מר"ח אב, כדעת רבינו קלונימוס, המרדכי (תענית), האור זרוע (ח"ב, תי"ד), ועוד.

הקלות:

המשנה בברכות טז: מספרת על רבן גמליאל ש:

"רחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? אמר להם: איני כשאר בני אדם, אינטניס אני".

וכן נפסק בשו"ע, יו"ד, שפא, ג. ואמנם, כתב השו"ע, "לא כל מי שאומר 'איסטניס אני' מתירין לו...".

במציאות של ימינו, הן מבחינת הרגלי הניקיון שלנו, והן מבחינת תנאי החום [3], מסתבר שכולנו כלולים בהגדרה דלעיל, והרחצה הזו עבורנו, אינה רחצה של תענוג, אלא רחצה של נקיון. לכן נראה שניתן (ומפאת כבוד הבריות, אף רצוי) להתקלח בתשעת הימים. וכן דעת הרב אלישיב והרב פנחס שיינברג (הובאו דבריהם בשו"ת דברי חכמים). אמנם, יימעט את המקלחות, ויתקלח בהתאם לצורך ולמציאות. גם את אורך המקלחת יקצר, בהתאם לנדרש לנקיונו (ועדיף שיתקלח במים קרים. ואם קשה לו, יוסיף מעט מים חמים).

לסיכום: ניתן להקל במציאות שלנו, אך יצמצם בכמות המקלחות, באורך המקלחת, ובאופי המקלחת (מים קרים, וללא תכשירים מענגים).

בערב שבת חזון, יש להקל אף ברחיצה בחמין (עיין שו"ע ר"ס), כי זו מצווה לרחוץ בע"ש (שבת כה).

ללכת לים בשלושת השבועות: עצם הרחצה בים, בודאי שאין בה איסור (למעט תשעת הימים, שנהגו לא לרחוץ [4] [אא"כ מניעיו הם בריאותיים]. (וע"ע בשו"ת רבבות אפרים, ח"א שס"ג). אמנם, יש לשקול שני גורמים (וה"ה לטיולים): א. שמחה.  ב. סכנה. 

מצד שמחה: יש להימנע מלעשות אירועים של הוללות ושמחה (ולכן, עליהם לדאוג לתת את האופי הנכון להליכה לים וכו'). מצד סכנה: חז"ל במדרש איכה רבה אומרים על הפסוק 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', שבימים אלו של בני המצרים, קטב מרירי שולט (שם של שד). וכך פסק הרמ"א. ולכן צריך (כל השנה ובמיוחד כעת) לרחוץ במקום שאין בו סכנה.

בתשעת הימים, "ממעטין בשמחה" (ובפרט לאשכנזים שאוסרים רחצה), וכן מצד סכנה, יש להימנע מהליכה לים או טיולים (ובמקרים חריגים, יש להתייעץ עם מורה הוראה).

סיום מסכת

כתב הרמ"א (תקנ", י) שבסיום מסכת מותר לאכול בשר ולשתות יין.

בסעודה  זו יכול לאכול גם מי שלא למד, אלא שהשתתף בסיום. דבר זה מבואר מהגמ' בשבת קיח: - "אמר אביי: תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא, עבידנא יומא טבא לכולהו רבנן".

האם יכול לכוון שהסיום יהיה בדיוק בתשעת הימים?

האליה-רבה כתב שלא ימהר או יאחר את הסיום בשביל כך. וכך פסק המשנה ברורה (ס"ק ע"ג). אולם, בכף החיים (ס"ק קסא) כתב שניתן לעשות זאת, אם על ידי כך לא נפגע לימודו (שאינו מזרז מידי את הקצב, וכן אינו מאט ומתבטל בינתיים).

מסתבר, שלפי זה יש לחלק במגמתו - אם מגמתו לאכול בשר, בודאי שאין הדבר רצוי. אולם, אם מגמתו להוסיף סיום ושמחה של תורה בימים קשים אלו, הרי שיש מקום לסיום זה.

משמעות ההחמרות

לכאורה, החומרות שבהלכות שלושת השבועות ותשעת הימים אומרות דרשני. מדין המשנה רואים שהיו מעט מאוד איסורים בימים אלו, ואילו כיום, הדברים רבים הרבה יותר. אולם, נראה שיש לכך סיבה מיוחדת וחשובה.

בשו"ע (ק"פ, ה) כתב שנוהגים לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון, ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום-טוב. מדוע מכסים את הסכינים [5]?

שני טעמים נתנו הראשונים למנהג זה:

א. הרוקח (של"ב) - שולחן נחשב כמזבח (כמבואר בחגיגה כג.), ועל המזבח נאמר: "לא תניף עליו ברזל", לפי שהברזל מקצר ימי אדם, ומזבח מאריכם.

ב. שיבולי הלקט - בשם החבר רבי שמחה - פעם אחת, היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת 'בונה ירושלים' ונזכר בחורבן הבית, לקח הסכין ותקעו בבטנו. ועל כן נוהגים לסלקו בשעת הברכה [6].

כשאנחנו מתבוננים בטעם השני, נראה לנו שאנחנו "בטוחים"! אין שום סיכוי שמישהו מאיתנו יהרוג את עצמו בסכין בשעת ברכת המזון. אולם, מדוע אנחנו מרגישים כל כך בטוחים ש"לנו זה לא יקרה"? האם בגלל שאנחנו מבינים שאסור לאדם לפגוע בעצמו, ושדבר זה בודאי לא יפתור את הבעיה, או שמא איננו מרגישים כל כך את צער החורבן?

נראה, שככל שאנחנו רחוקים יותר מן החורבן, כך קשה יותר להיות באותה עוצמה בתחושת צער החורבן. לכן, דווקא כיום, צריכים אנו יותר איסורים בימים אלו של שלושת השבועות ובין המצרים, כדי שבסך הכל נצליח להתקרב לעוצמת תחושת אבלות החורבן הראויה, כדרך שחשו זאת אבותינו שלהם היה די במעט איסורים וחומרות ביחס לחורבן כדי להגיע לתחושות אלו [7].

האבלות על החורבן, מכניסה בליבנו צער על ההיעדר, ומאידך, כמיהה וצפייה לקראת הבניין; הבנה של המציאות המתוקנת שבה השכינה שרויה בתוכנו באופן מלא, שבה בית ה' מלא הוד והדר ומקרין מהודו על העולם כולו.

לאבלות על החורבן יש תפקיד מיוחד עבורנו. ראשית, הרגשת תחושת ההיעדר. ככל שנרגיש יותר את ההיעדר כך נהיה מוכנים יותר לקבלת השפע של הבניין ההולך ומתקרב. לעתים, יש חשיבות בהרגשת החוסר כדי שהבניין יהיה משמעותי יותר אחר כך (עיין במהר"ל, נצח ישראל, פרק כ"ג ואילך). שנית, מנהגי האבילות עוזרים לנו לנסות לחוש את הקב"ה גם בהיעדר מקדש (עיין שפת אמת, דרשה לשבת חזון, דברים, תרמ"ז); לנסות להרגיש קרובים לקב"ה; דבקים בקב"ה, גם במציאות של חורבן. העוצמה של הדבקות בקב"ה מתוך בניין היא בודאי גדולה יותר, ונוכחות שכינה במצב זה גבוהה יותר, אבל גם למציאות של החורבן יש תפקיד בדבקות ובקשר המיוחד עם הקב"ה – קשר שממשיך להתקיים בכל מצב, בכל מציאות, גם במציאות של אור וגם במציאות של חושך "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחשֶׁךְ ה' אוֹר לי" (מיכה, ז' ח).

בע"ה נתפלל שנגיע לימים אלו, לימים של בניין ירושלים ובניין ישראל כולה, לימים שבהם תיבנה הארץ ותתרחב, ולא תימסר חלילה ביד זדים.

[1] וייתכן שה"ה בחולצות, וכן דעת הרב פנחס שיינברג (שם). אמנם, יש להשתדל ללבוש חולצות קודם, כדי למנוע הנאת לבישת בגד מכובס. אך אם לא לבש, מסתבר שיכול להחליף חולצות, אך יחליף באופן מצומצם יותר מהרגיל.

[2] לעתים ניתן לצרף גם את העובדה שהם מגיעים בערימה, ללא גיהוץ - עיין סיכום הדעות בעניין זה, בשו"ע תקנ"א, ג.

[3] יש לתת את הדעת על כך, שבאירופה האקלים קר, ומאפשר יותר חוסר רחיצה וכו'.

[4] בתרומת הדשן (סימן ק"נ) מדייק מהרמב"ם שאסר 'שלא להיכנס למרחץ', שאפילו בתשעת הימים ניתן לרחוץ בצונן. אח"כ מביא חולקים האוסרים, ומוסיף "אמנם כמדומה לי שראיתי בימי חרפי, שרוחצים בנהרות מר"ח אב ואילך, ולא מיחו בידם. והמחמיר תע"ב". ומכל מקום, בודאי שבשלושת השבועות מותר.

[5] אמנם בערוך השולחן (ק"פ, ה) כתב: "ודע שעכשיו אין אנו רגילין ליזהר בזה, ואין מכסין הסכינים בשעת ברכת המזון", אבל אף על פי כן ראוי להקפיד על כך במיוחד לפי הטעם שנכתוב להלן.

[6] ייתכנו מספר הבדלים למעשה  בין שני הטעמים:

שבת - לפי טעם הרוקח, אין צריך לכסות בשבת, כיוון שאין בונים בית-המקדש בשבת[6]. לפי טעם שיבולי הלקט, נראה לכאורה שאין הבדל בין שבת לחול. אולם, כתבו אחרונים רבים (א"ר, ט"ז, באה"ט) שגם לפי טעם זה אין צריך לכסות בשבת, כיוון שבשבת האדם שמח ואין חשש זה קיים, או שהמעשה היה בחול ועל כן גזרו רק בחול.

סכינים שאינם של ברזל - לפי הטעם של מזבח, אזי דווקא סכין ברזל צריך לכסות (טעמי המנהגים, קפ"ד). לפי הטעם השני צריך לכסות סכינים מכל סוג שהוא (אמנם, סכין חד פעמית שאינה חדה, נראה שגם לטעם זה לא צריך לכסות).

יכולה להיות גם נפקא-מינה לימות המשיח. האם גם כשייבנה בית-המקדש נצטרך לכסות את הסכינים? לכאורה תלוי דבר זה בשני הטעמים. לפי הטעם של מזבח, נצטרך להסיר, ואילו לטעם של שמא יהרוג עצמו, לא נצטרך. אך כנראה, שגם לטעם של מזבח לא נצטרך להסיר: הגמרא בחגיגה (כג.) אומרת, שבזמן שבית-המקדש קיים מזבח מכפר, וכיום - שולחנו של אדם מכפר. לפי זה, כשיבנה בית-המקדש לא יהיה צורך בשולחן כמזבח, וממילא לא תהיה כל בעיה בהנחת סכין עליו בשעת הברכה (שו"ת עטרת פז. הו"ד בילקו"י).

[7] אמנם, בסוף פרק שלישי של מסכת בבא בתרא מבואר שמיד לאחר החורבן גזרו על עצמם איסורים חמורים בהרבה (לא לשתות יין כל השנה וכד') אבל האיסורים מותנו על ידי החכמים שם.