ח' ניסן תש"פ

העצה האחרונה לפני היציאה לגלות

הצג קטגוריות

לאחר המפגש הדרמתי בין יהודה ליוסף מתבקש יעקב להסכים לרדת למצרים. תגובתו מהוססת במיוחד בגלל הפחד מתוצאות של התבוללות בארץ מצרים עם תרבות המבוססת על מתירנות וכישוף.

יעקב מבין שיש צורך בסייעתא דשמיא מיוחדת ועל כן עובר דרך באר שבע(למרות שיכל לקחת את "דרך הים" דהיינו דרך אשקלון ועזה שהיא קלה יותר) בכדי לזבוח לאלוקי אביו (עיין פרק מו פסוק א) ולנסות לקחת "תוספת" קדושה שהייתה חסרה לו כל תקופת היעדרותו של יוסף ובמיוחד בגלל חוסר השמחה או השלווה הפנימית (שהיא תנאי הכרחי להשראת נבואה). והנה במפגש האחרון ישירות עם ה' (בבאר-שבע) ה' משתמש בשני שמות (פסוק ב)-"ויאמר אלוקים לישראל...ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" קודם "ישראל" ואח"כ "יעקב". למדנו בפרשת וישלח כי שני השמות מסמלים שני מצבים שעלולים להימצא באבותינו : אם אנו זכאים שם "ישראל" מתאים לנו - ישר-אל. אבל אם ח"ו מכל סיבה שהיא אין אנו זכאים או ירדנו מדרגת "ישראל". אנו אומנם מאבדים לרגע את שם ישראל אבל אין מאבדים את שם יעקב (לכן תמיד נאמר בעת צרה "אל תירא עבדי יעקב" – "עת צרה ליעקב וממנה ייוושע" וכו').

לכאורה מה צורך כאן "במשחק" בין שני השמות הללו במיוחד שיעקב חזר למעמדו הקודם ועל כן מגיע לו שיקראו לו בשמו "המעולה"? אלא שכנראה אנו צריכים לראות כאן שעצם יציאתו בעל-כורחו מהארץ המובטחת גורמת ליעקב להיחשב ברמה קטנה יותר, ועל כן יש לקרותו דווקא בשם יעקב. כי כשקוראים ליעקב ישראל ממילא מחשיבים אותנו שהגענו לרמה הגבוהה ביותר. אבל הבעיה היא שמכאן נשאר או להחזיק מעמד (שהדבר מאוד קשה)  או ליפול ח"ו. אבל בשם יעקב אנו מוצאים הן אפשרות של עלייה והן הבדל מהותי ביננו לבין אומות עולם, בכך שברכת עשיו לא תתקיים: "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוואריך"(פרק כז פסוק מ) כי כשמשווים "יעקב" "לעשיו" אפילו אם יעקב לא ברמה הנדרשת ממנו בכל זאת נחשב כצדיק יחסית לעשיו ובזכות זה עדיין ברכת יצחק "הווי גביר לאחיך" (פסוק כט) מתקיימת אצל יעקב.

מההבטחה החדשה שנותן ה' ליעקב בחיבה יתירה (עיין רש"י פרק מו פסוק ב) בזה שקורא לו בשמו פעמיים, אנו מוצאים יעקב מאוד מפוחד הן א) מחשש להתבוללות עם המצרים (עיין ספורנו פסוק ב) שבעזרת ה' לא תהיה (שהרי נהיה שנואים בעיני המצריים ומי יודע אם האנטישמיות שיש בעולם היא לא בכדי לשמור עלינו מחשש להתבוללות), והן ב) החשש להיקבר במצריים, והן ג) להיות בטוח שילדיו יהיו כולם חיים עד אז ("ויוסף ישית ידו על עיניך")  הנקרא "מיטתו שלמה".

בתקשורת האחרונה (באופן ישיר שה' מדבר אתו ולא בדרגת רוח הקודש שלא עזבה את יעקב כפי שנראה בזמן הברכות בפרשת ויחי) ה' מלמד את יעקב איך לשרוד במצרים דהיינו: בזמנים הקשים לא צריך לשאוף לגדול (ישראל) אלא ללמוד לשמור על הקיים (יעקב), ולא ליפול לרמות פחותות. וזה יהיה המסר הגדול ביותר לעיני בניו בכדי שלא יתדרדרו לאורך כל תקופת הגלות הנכפית עליהם-עלינו. ועל כן יש תמיד לבדוק מה העבודה הנדרשת מאתנו לאותו רגע, האם לנסות להתקדם ולקבל עלינו משימות חדשות  או  עדיף לחזק ולשמור על הקיים/הקנוי ולהישאר במקום (עיין ברב וולבה זצ"ל בספרו "עלי שור" כרך א, קורא לשני המצבים הללו בחיי האדם ימי האהבה = עליה, כנגד ימי השנאה = דעיכה במקום).

 בעוונותינו הרבים בני ישראל לא יעמדו באתגר הזה ומהר מאוד הם יתפשטו בארץ מצריים ועוד "ויאחזו בה". מושג של ביסוס כלכלי ושכיחה קלה שאנו אמורים להיות רק "גרים" בארץ הזאת ולא תושבים. מביא השם-משמואל זצ"ל שההידרדרות תתחיל עם מות יעקב ותגיע לשיאה לאחר מות יוסף. כל פעם רמה אחת של היבדלות מהגויים תיעלם עד שיישאר להם לבסוף רק שלושה דברים :"שלא שינו שמם לבושם ולשונם" כמאמר המדרש.

תמיד חשוב שתהיה לנו דמות שנוכל להיאחז בה ושבזכותה נצליח להתעלות או לפחות לא ליפול בהעדרה. ה' נתן ליעקב את הדרך לדעת איך לנצל את המציאות הנפשית לטובתנו ולא לחפש התנהגויות שלא תואמות את המצב כי אז אנו עלולים לאבד את כל כוחותינו למשימות לא רלוונטיות או מיותרות וכשנצטרך את אותם הכוחות במקומות או בזמנים הנכונים נהיה עייפים, מאוכזבים, מיואשים ח"ו.

השבוע היה סוף השבעה של מרן הרב שטיינמן זצ"ל. אדם שהנהיג את עם ישראל לקרבו לה' יתברך ולמשיח צדקנו .דגל העבודה ה' שלו היה פשטות  ביום-יום, וכערך עליון לימוד התורה שהם דבריו של בורא עולם. ה' הבטיח "שקע השמש ובא השמש" כך שעם ישראל לא יישאר אלמן ח"ו אבל ביני וביני יש מצב של שקיעה/עמוד השחר ששם החושך הוא לפעמים חזק על כן עלינו להתחזק ולעמוד על הדברים שזכינו בהם עד שיצמח מנהיג חדש לעם ישראל שידריך וינהיג אותנו קדימה לקבל עול מלכות שמים שלמה ומשיח צדקנו אמן.