חג שבועות בארץ ישראל

ספירת העומר מייצגת שני תהליכים של קדושה: תהליך אחד רוחני מיציאת מצרים ועד מתן תורה, ותהליך שני חקלאי שיש בו הודאה על התבואה הטומנת בחובה הכרה בקדושתה המיוחדת של הארץ.

מדוע חשוב כל כך לספור ספירת העומר? הרמב"ן (ויקרא כ"ג, לו) מסביר, שמטרת הספירה היא לחבר בין פסח לשבועות, וליצור כעין חג שמתמשך על פני ארבעים ותשעה ימי הספירה. פסח הוא כעין יום טוב הראשון של החג, שבועות הוא יום טוב האחרון, וימי הספירה הם כחול המועד - "והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד".

מדוע חשוב כל כך לחבר בין פסח לשבועות?

ספר החינוך (מצווה ש"ו) מסביר, שהספירה נועדה להראות עד כמה עם ישראל שואף לקבל את התורה. העם היוצא ממצרים מבין שלא עצם היציאה מעבדות מצרים היא פסגת שאיפותיו, אלא קבלת מלכותו של הקב"ה ותורתו היא התכלית שלשמה הוא יצא ממצרים. לכן, החל מהרגע שבו העם יצא לחירות והשתחרר מעול מצרים, מתחילה הספירה המבהירה עד כמה מחכה העם להגיע ליום הגדול של מתן תורה, "שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם". הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מג) מוסיף, שספירת הימים היא "כמי שמצפה לבוא האהוב בבני האדם אליו, שהוא סופר את הימים בשעות".

בנוסף לשאיפה רוחנית זו המתבטאת בספירה, ניתן למצוא טעם אחר למצווה זו.

ישנה מחלוקת (מנחות סה. – סו.) בין הבייתוסים והפרושים כיצד להסביר את הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לדעת הבייתוסים הפסוק מתייחס לשבת הרגילה שבתוך חג הפסח (שבת בראשית), ולכן יש להתחיל לספור ביום ראשון בשבוע. לעומת זאת, הפרושים סוברים שהכוונה במלים: "ממחרת השבת" היא למחרת יום טוב ראשון של פסח. למחלוקת זו יש השלכה הלכתית נוספת: לפי הבייתוסים, לא ייתכן שיום קצירת העומר יחול בשבת, שהרי לעולם הוא חל "ממחרת השבת", כלומר ביום ראשון. אולם לפי הפרושים, אם חל יום טוב ראשון של פסח ביום ששי (דבר שהיה אפשרי בזמן שהיו מקדשים את החודש לפי הראייה), הרי שקצירת העומר תחול בשבת (עיין מנחות סג: -סד.).

מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראיה עמ' 179-181) מבאר מחלוקת זו על פי העיקרון שקרבן יחיד אינו דוחה את השבת, ואילו קרבן ציבור יכול לדחות אותה. הוויכוח בין הפרושים והבייתוסים לא היה על קדושת השבת - "הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר היתה מלחמתם כל כך נטושה". הויכוח היה בין שתי תפיסות שונות ביחס לחקלאות בארץ ישראל:

• לפי תפיסת הבייתוסים, החקלאות בארץ ישראל היא עניין פרטי, כלכלי, שנועד רק לאפשר מחיה ומזון, ולכן אינה דוחה את השבת.
• לפי תפיסת הפרושים, החקלאות "היא ספוגת קודש, והקודש הזה שביסוד החקלאי מובלט הוא על ידי זה שחגיגת ראשית הקציר, העומר, עולה הוא למדרגת עבודת הקודש היותר עליונה, והקרבן המקודש עמו הוא קרבן ציבור שדוחה את השבת".

כלומר, החקלאות בארץ ישראל נובעת ממעיין של קדושה, והיא קשורה באופן מהותי לתפקידו של עם ישראל. לכן, חגיגת תחילת הקציר היא חגיגה של עם ישראל כולו ודוחה את השבת.

אם כך, ספירת העומר מייצגת שני תהליכים של קדושה: תהליך אחד רוחני מיציאת מצרים ועד מתן תורה, ותהליך שני חקלאי שיש בו הודאה על התבואה הטומנת בחובה הכרה בקדושתה המיוחדת של הארץ.

מתברר, אם כן, שהספירה קשורה באופן מיוחד לארץ ישראל. אנו זכינו להיות בארץ ישראל ולהתיישב בה!

אבותינו יכולים היו להביא לידי ביטוי רק את התהליך הרוחני של ספירת העומר, הקשור בקבלת התורה. אמנם, אין לנו עדיין בית מקדש, ואין אנו מביאים את קרבן העומר ואת שתי הלחם, אולם זכינו להיות בארץ ולהתיישב בה. ההתקדמות הרוחנית שלנו בימי העומר מחוברת לארץ ישראל, ויש בכך מעלה גדולה. דבר זה נכון גם בתחומים שאינם חקלאיים בארץ ישראל. ב"ה זכינו במרכז האקדמי לב, שתלמידנו בונים עולם טכנולוגי ומדעי ברמה גבוהה המקדם את צה"ל ואת עם ישראל. עולם זה הולך ונבנה מסביב לבית המדרש. לימוד התורה עומד במרכז. מתוך קדושת התורה, ניתן להמשיך לבנות ולחבר בין קודש לחול. חיבור זה נכון במיוחד בארץ הקודש, שגם העולם החקלאי והחומרי שבה – קודש הוא.