הצעה מקורית לעליות לתורה בשמחת תורה של קורונה

עלינו להוסיף שמחה, לרומם את הרוח ולחזק את כוחות האנשים. הסגר קשה ואיננו מוסיף שמחה אצל רוב האנשים. ביטול מנהגי שמחת תורה עלול להוסיף עוד קומה לדאבון הלב שאיננו רצוי.

לכן אדרבה, עלינו דווקא להתחזק בשמחה ולמצוא את הדרך לקיים את המנהגים השונים ולשמוח בחג בצורה שמתאימה לקורונה (וכמובן בשנה רגילה נעשה בע"ה הכל כרגיל).

כיצד נקיים את העליות לתורה בשנה זו?

הרמ"א (תרס"ט) כותב שנהגו "להרבות הקרואים לספר תורה" בשמחת תורה. לעתים, ישנו מניין מצומצם וממילא אין בעיה להמשיך את המנהג ולהעלות את כולם. אולם, מה עושים כאשר הדבר לא מתאפשר ולא רוצים להאריך בתפילה במציאות שלנו, ובפרט שאנחנו מתפללים בחוץ?

• ניתן להסתפק בשבעה עולים (ומפטיר) ולא להעלות יותר.
• הצעה מיוחדת לשנה זו: ניתן לעשות קבוצות (במרחקים נכונים מצד הקורונה) – כאשר אחד עומד קרוב לספר, רואה את הכתב וגם מברך. כל השאר מקשיבים ועונים אמן ויוצאים בברכתו. כך יעשו גם בברכה האחרונה.

לכן: לעליית כהן יברך כהן אחד, וכל הכהנים יעמדו לצדו במרחקים של שני מטרים (למרות שאינם רואים את הכתב) ויענו אמן. כך בלויים, וגם בכל עליה של ישראל. באופן זה כולם יעלו, אבל הדבר לא יקח זמן ארוך.

יש להבהיר: כל הציבור עונה "אמן", אך לא מתכוון לצאת ידי חובה. יש קבוצה של אנשים בכל עלייה, שהיא מתכוונת לעלות לתורה, ולכן כשהיא עונה "אמן" היא מתכוונת לצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה", וכאילו כל אחד ואחד שם ברך בעצמו את הברכה!

האם העולים צריכים להיות קרובים לספר? רק העולה שמברך צריך להיות קרוב לספר. שאר העולים לא צריכים להיות קרובים לספר (וכפי שביארתי, ממילא אין חשש ברכה לבטלה, ולכן ניתן לסמוך על הפוסקים המקלים בכך שלא צריך לקרוא מן הכתב). אמנם, אם אפשר, טוב שיתקרבו, כדי שיפנימו את העובדה שהם העולים כעת. אם אי אפשר שיתקרבו (וכגון באנשים במרפסות שונות וכדומה) – אינם צריכים להתקרב. וכדאי לעשות מישברך אחד לאחר כל עלייה, ולהזכיר את השמות של כולם, וכך אנשים באמת ירגישו שהם עלו לתורה ("מישברך... הוא יברך את פלוני בן פלוני וכל משפחתו, ואת פלוני בן פלוני וכל משפחתו... בעבור שעלו לכבוד המקום ולכבוד התורה...").

ביאור מקור ההצעה: המגן אברהם תרס"ט כותב שנהגו בשמחת תורה שכמה עולים יחד (אך התקשה בכך, כי כאשר שניים מברכים – לא שומעים היטב). המשנה ברורה (ס"ק יב) מביא מנהג זה, וכותב (בעקבות הפרי מגדים) שעדיף שאחד יברך לכולם, וכולם יקשיבו, יתכוונו לעלות איתו ויענו אמן. לפי מנהג זה, ישנו רווח נוסף. מי שמברך יראה את הכתב, ושאר האנשים יענו אמן אף אם לא יראו את הכתב, וכיוון שאין כאן חשש ברכה לבטלה, ניתן לסמוך על המקלים שאין צורך לראות את הכתב (והארכתי בשיטות אלו בתשובתי הארוכה על תפילה במרפסות ובחצרות).  

בשער הציון (ס"ק יא) כתב שטוב שהחמישה הראשונים (ובמקרה שלנו שבעה – שבת) יעלו אחד אחד, כדין כל קריאה ביום טוב (ובשבת). אמנם נראה, שאין זה מעיקר הדין, ובשנת קורונה ניתן להקל גם בכך.

וכיצד נעשה את ההקפות?

הרמ"א (תרס"ט) כתב שנהגו להקיף עם ספרי התורה את הבימה "והכל משום שמחה". על אף שאנחנו מקפידים על מנהג זה בשנים רגילות, ויש בכך עניין גדול, אולם דבר זה איננו מן הדין, ואף לא נהג אצל רבותינו הראשונים. לכן, ניתן לנהוג באופן הבא:

• אם שומרים על מרחק מתאים, ניתן לעשות הקפות (וכל משפחה כמובן יכולה להיות צמודה, כך שהרווח הוא בין המשפחות). אולם יעשו הקפות קצרות בלבד כדי לא לגרום לתקלות. מי שמחזיק את הספר, יחבוש כפפות או לפחות ינקה היטב ידיו באלכוג'ל (לפני ואחרי). אין להעביר ספרי תורה בין אנשים במהלך ההקפה. בין ההקפות ישימו אלכוג'ל, יחבשו כפפות ויעבירו את הספרים בין האנשים.
• ניתן לשים את ספרי התורה על הבימה (ואם אין ספרי תורה, לשים תנ"ך או ספרים אחרים על הבימה), ולעשות הקפות (בלי ידיים ובמרחק) בלי לגעת כלל בספרי התורה.
• ניתן לבקש מכל אחד שיביא ספר לימוד שבו הוא עסוק כעת (למשל מסכת עירובין ללומדי הדף היומי), וניתן לרקוד עם הספרים הללו במקום עם ספר תורה (ואת ספרי התורה להניח על הבימה). דרך זו למדתי ממנהג ישיבת חכמי לובלין, שם הנהיג הרב מאיר שפירא שיעשו הקפות לא רק עם התורה אלא גם עם הגמרות.
• ניתן לעשות ריקוד של כל משפחה באיזור שלה (אפשר עם ספרי לימוד וכו'), ולא לעשות הקפות רגילות. לרקוד כמה דקות לכל הקפה, ולעבור להקפה הבאה.
• אם יש חשש שלא תהיה הקפדה על כללי הבריאות, יש לוותר על ההקפות ולשמוח עם התורה ללא הקפות.

לאור הנחיות אלו ממילא ההקפות אינן ארוכות. אם יש קושי נוסף בגלל תנאי מזג האוויר וכדומה ניתן לדחות את ההקפות סמוך לתפילת מנחה או בזמן אחר.

    העליות וההקפות יתנו בנו כוח בע"ה לשמוח בשמחת התורה, להוסיף כוח ועוצמה בעם ישראל, ומכוח שמחת התורה נזכה בע"ה להתגבר על הקורונה, להתרומם ולהתקדש, ונזכה לראות בהמשך גאולת ישראל שאנו זוכים להיות שותפים בהתהוותה.

הרב יוסף צבי רימון הוא ראש הישיבה ורב המרכז האקדמי לב וראש סולמות ולאופק